<h1>הבתים — ספר המצוה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
המצוה פ"ז להקב"ה, צוה הנזיר בגדול שערו, [סהמ"צ לר"מ מצוה צ"ב, רמב"ם הל' נזירות פ"א] באמרו ית' [במדבר ו' ה'] גדל פרע שער ראשו. וכתוב במכילתא [ספ"ז נשא ו' ה'] קדוש יהיה יגדל בקדושה, גדל פרע מצות עשה. ומנין בלא תעשה ת"ל לא יעבור על ראשו, ושם נאמר הא מה שנתתי מצות עשה, החופף באדמה והנותן סממנין על ראשו, ר"ל שהנזיר כשישים על ראשו דבר שימרט שערו לא יהיה אז עובר על מצות לא תעשה כי הוא לא העביר תער, ואמנם יהיה עובר על מצות עשה, והוא אמרו גדל פרע שער ראשו כפי מה שהוא עקר אצלנו ע"כ. וכונת מצוה זו שגדול השער מורה על ההכנעה והפרישות, כי ענין הנזירות הוא להשפיל גאות החמר, והסלסול בשער היא אחת מסבות גאותו, כמו שתראה באותו שבא לפני ר' שמעון הצדיק [נדרים ט' ע"ב, נזיר ד' ע"ב] יפה וטוב רואי קווצותיו תלתלים, וכשנסתכל בבואה שלו ופחז עליו יצרו ובקש לטרדו מן העולם, ואמר העבודה שאני מגלחך לשמים. ומה שאמר [נזיר ה' ע"א] שסתם נזירות שלשים יום, שהוא ההקף הקטן שבהקפים. ואפשר שבזה העולם תתחזק הכנעת החמר ושם "נזיר" נגזר מפרישות, מן וינזרו, ומנזר ר"ל מלכות, וזה אמרו כי נזר אלקיו על ראשו [במדבר שם] כי כאשר ישפיל ויכניע חמרו ימליך עליו שכלו והוא נזר אלקיו על ראשו. וכבר ידעת על הצדיקים לעולם הבא שיושבין ועטרותיהן בראשיהן [ברכות י"ז ע"א] המשיל הדעות האמתיות לעטרה בראש.
המצוה פ"ח. להקב"ה צוה הנזיר לגלח ראשו והבאת קרבנותיו בעת השלימו ימי נדרו והנזירות [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג, רמב"ם הלכות נזירות פ"ח] ולשון ספרא [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים, אמנם תגלחת הלוים היתה במדבר [במדבר ח' ז] ואינה נוהגת לדורות ותגלחת מצורע ונזיר נוהגת לדורות, ומבואר הוא שיש לנזיר שתי תגלחות, תגלחת טומאה, והוא אומרו ית' [שם ו' ט'] וכי ימות מת עליו וגו' ותגלחת טהרה והוא אמרו ית' [שם י"ג] ביום מלאת נזרו וגו', ואין ראוי למנות אלו שתי ההגלחות בשתי מצות, כי תגלחת טומאה, היא מתלמוד מצות נזירות, כי מצות עשה שלו הוא שיגדל פרע בקדושה כמו שבארנו, ופירש הכתוב זה ואמר אם נטמא בימי הנזירות יגלח ויביא קרבן, ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כבתחלה מדת ימי הנזירות אשר יחייב לנפשו, כמו שיש גם במצורע שתי תגלחות והיא מצוה אחת כמו שאני עתיד לבאר במקומו [מ"ע לר"מ קי"א] ע"כ. ומצות התגלחת כשנטמא זה מבואר במה שכתבנו [מצוה פ"ז] שגדול פרע צריך שיהיה בקדושה ובטהרה אמנם גלוח הטהרה הוא למעלת הנזירות ולהבדיל ימי הנזירות לשאר הימים.
<h2>דף יא:</h2>
המצוה ק"ו. [סהמ"צ עשין קי"א, רמב"ם טומאת צרעת פי"א] לשון הר"ם צוה המצורע בגלוח והוא הטהר[ה] השניה לו כמו שנתבאר בסוף נגעים [פי"ד] והוא אמרו ית' [ויקרא י"ד ט'] והיה ביום השלישי [צ"ל השביעי] יגלח וגו'. וכבר קדם לנו [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג] אמרם [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלויים. וכ[א]ן אבאר לך מה הסבה במנותנו תגלחת מצורע מצוה בפני עצמה, והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה [סהמ"צ לר"מ מצוה ע"ז] ולא עשינו זה בנזיר, אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת [שם מצוה צ"ג], וזה שהמצורע אין הקשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, והתכלית העולה מתגלחתו זולת התכלית העולה מהבאת קרבנותיו, וזה שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ובששי מנזירות [נזיר מ"ד ע"ב] אמר מה בין נזירות למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו כלומר הנזיר, והמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה יטהר מליטמא כשרץ [ונשמט כאן מחה"ד, כמו שהתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסר כפורים כמו שהתבאר שם והיה תכלית תגלחתו שהוא טהור מלטמא כשרץ] הן הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו ישלים כפרתו כשאר מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ויולדת. וכבר קדם לנו [סהמ"צ שם עשין ע"ה] אמרם ז"ל [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה הם, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא שכללו ר"ל תגלחת והבאת קרבנותיו יתיר לו שתיית היין, ולא יספיק מהם דבר בלתי דבר, אך תגלחת נקשרת בקרבן והקרבן נקשר בתגלחת, ובכללם תעלה התכלית האחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ואסורים עליו בימי הנזירות. ובששי מנזירות [נזיר מ"ו ע"א] אמרו גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא יעלו לו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [בתוספתא לא מצינו והובאה בנזיר ט"ו ע"א] התבאר ג"כ שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה המעשה ההוא כלו. והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד ויקריב קרבנותיו כמו שבא בכתוב. ואתה תמצאם שקורין הבאת הקרבנות תגלחת, ובבאור אמרו במשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר. הנה נתבאר לך שתגלחת תפול עליה הבאת הקרבן והעולה בזה היותה חלק ממנה כמו שבארנו, ובכללם יסתלק משפט הנזירות וישתה הנזיר יין אם כן הוא מתלמוד המצוה כמו שבארנו במה שקדם ע"כ. וענין תגלחת המצורע, לפי שכל מותר שבו הוא מעופש לכך צריך שיתגלח, ואחר שיתגלח נטהר במקצתו שאינו מטמא כשרץ, והכונה בזה מבוארת. אמנם עדיין הוא מחוסר כפרה, שאין הכפרה אלא בהבאת קרבנותיו, וענין הקרבנות וטהרתו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים נתנו רבותינו קצת טעם, באמרם [ערכין ט"ז ע"ב] הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבנו פטיט. וזה להעיר כי מי שלא ישמר בדבורו הנה הדבור בו אינו אלא כצפצוף העופות. אמנם היות האחת משולחת באר בו הא"ע [לויקרא ט"ז ח', ועי' רמב"ן ויקרא י"ד ד'] טעם כטעם שעיר המשתלח, שהכונה בו למחות רושם החולי או החטא ולהשכיחו. ואפשר שלזאת הכונה גם כן היה שוחט הברורה [תו"כ מצורע פ"א ה"ב] וקוברה לפניו [נגעים פי"ד מ"א]. ויש מי שאמר ששתי צפרים אחד רמז לנפש החיונית ואחד רמז לנפש המשכלת, והיה הברורה להורות כליון הגוף, והאחד היה משלח רמז לנפש המשכלת אשר תשוב לאלקים. אמנם עץ ארז ואזוב כבר רמזו בו רבותינו טעם באמרם [תנחומא מצורע ג'] מפני שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב. וברבה רבתי פרשה ז' וידבר על העצים [מלכים א' ה' י"ג] זה חם וזה קר, ד"א מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר. אמר מפני מה מצורע מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, אלא רמז על אדם שמגביה עצמו כארז לוקה בצרעת וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא באזוב. וענין תולעת שני יש מי שבאר [רש"י ויקרא י"ד ד', החינוך מצוה קע"ג] זה לפי הוראת הלשון שיחשוב עצמו כתולעת ולא איש. ויראה לי, כי שני תולעת מורכב מן הצבע שמורה הגבהות ומשם "תולע" שמורה שפלות, והוא כעץ ארז ואזוב. או אפשר שכל הוראתו לפי הצבע. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"א וכסף משנה שם] שהיה מביא מזרק חרס וכו' ונותן לתוכו רביעית מים חיים וממצה לתוכו דם השחוטה, ואחר כך לוקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אפשר שמזרק חרס רומז על החמר ורביעית מים על הנפש המשכלת ודם השחוטה שבתוכו על החיונית ועץ ארז ואזוב ושני תולעת לכונה שכתבנו.
<h2>דף לד.</h2>
האזהרה ר"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ז, הל' נזירות פ"ה הט"ו, ועי' השגות הראב"ד] הוזהר הנזיר מליטמא למתים, שנאמר [במדבר ו' ז'] לאביו ולאמו לא יטמא, ואם נטמא בטמא מת בין בטמאות שמגלח עליהן בין שאינו מגלח עליהן לוקה.
<h2>דף לד:</h2>
האזהרה ר"ב לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ב, הל' נזירות פ"ה ה"ה] הוזהר הנזיר משתות יין או השכרים שיש בתחלת תערובתם מן הענבים. והוא אמרו ית' [במדבר ו' ג'] וכל משרת ענבים לא ישתה וכבר הפליג באזהרה על זה, ואמר שאפילו החמיץ היין והשכר שיש בו תערובת אסור לו לשתותו. והוא אמרו [שם] חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה. ואין זה הלאו מצוה בפני עצמה, שאלו אמר יין לא ישתה וחומץ יין לא ישתה היינו מונים אותן בשני לאוין, ואמנם אמר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה הרחקה מן היין. ונתבאר בגמרא נזירות [ל"ז ע"א, רמב"ם פ"ה ה"ד] שאמר משרת ענבים לאסור טעם כעקר. והראיה על היותם מצוה אחת הוא כי כשישתה היין והחומץ אינו לוקה שתים כמו שיתבאר אחר זה [מצות עשה ר"ו] כל זמן שישתה הנזיר רביעית יין או חומץ לוקה.
<h2>דף לח.</h2>
האזהרה ע"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ג, ביאת המקדש פ"א ה"א, זבחים י"ז ע"ב] הוזהרנו מביאת מקדש או ההוראה בדבר מדיני התורה ואנחנו בענין השכרות. והוא אמרו ית' [ויקרא י' ט'—י"א] יין ושכר אל תשת אתה ובניך וגו' בבואכם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל וגו'. ולשון התלמוד [ערובין ס"ד ע"א, נזיר ל"ח ע"א] שתה רביעית אל יורה. ובענש אזהרה זו חלוק, וזה ששתויי יין לא יותר להם לבא מבין האולם ולמזבח עם כלל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות, ואם עבר והוא שתוי יהיה חייב מיתה בידי שמים, ואם שתה דבר מן המשכרים זולתי היין ועבד חייב מלקות בלבד. וכל מי שהורה והוא שתוי בין היה כהן או ישראל עבר לאו, הן יהיה שתוי יין או שאר מן המשכרים. ולשון סיפרא [תו"כ שמיני פרשה א'] יין [ושכר] אל תשת אין לי אלא יין מנין לרבות שאר המשכרים ת"ל ושכר, אם כן למה [נאמר] יין, על היין במיתה ועל שאר המשכרים באזהרה. ושם נאמר, מניין שאינו חייב כרת אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. ושם נאמר יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו. אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים במיתה על ההוראה, ע"כ. וכונת אזהרה זו מבוארת כי השכור הוא בשבוש דעת ובטומאת נפשו לפיכך הוזהר מהכנס במקום הקדש. ומפני שענין העבודות צריך לישוב דעת לפי שיקרה ממנו דמיון גשמי אם לא ישכיל ממוצא דבר, והיין הוא המשגה והמכלכל השכל ויביא זה למיתת הנפש, לפיכך אם עבד והוא שתוי יין חייב מיתה בידי שמים. עם הכונה בזה גם כן שאין שתוי יין ראוי לעמוד לפני המלך לשרתו ובעת העבודה הוא כעומד לפני מלך לשרת. אמנם שאר המשכרים אינן מבלבלין השכל כמו היין, לפיכך אינו במיתה על שאר המשכרים רק במלקות לפי שאינו בישוב הדעת גמור. וכן ענין ההוראה צריך ישוב דעת כדי שלא יאמר על טמא טהור ועל טהור טמא ועל אסור מותר לפיכך הוזהר השכור מלהורות. ומאשר אין מעלת ההוראה כמעלת העבודה לכונה שכתבנו, אין בהוראת שכור מיתה רק מלקות. הורה בדבר המפורש בתורה כגון שהורה שהשקץ טמא והדם אסור והצפרדע טהור וכיוצא בזה מותר. ומותר [לשכור] ללמוד תורה והוא שלא יורה, ואם היה חכם ידוע להוראה, אסור לו ללמוד והוא שכור מפני שלמודו הוראה.
<h2>דף לח:</h2>
האזהרה ר"ג לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ג, נזירות פ"ה ה"ב] הוזהר הנזיר מאכול הענבים ואם אכל כזית מהם לוקה, שנאמר [במדבר ו' ג'] וענבים לחים ויבשים לא יאכל.
האזהרה ר"ד [סהמ"צ ל"ת ר"ד, נזירות פ"ה ה"ב] הוזהר הנזיר לאכול הצמוקים, והוא אמרו ית' [במדבר ו' ג'] ויבשים לא יאכל, ואם אכל כזית מהן לוקה.
האזהרה ר"ה לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ה, נזירות פ"ה ה"ב] הוזהר הנזיר לאכול זרע ענבים שנאמר [במדבר ו' ד'] מחרצנים ועד זג לא יאכל, ואם אכל כזית מהן לוקה.
<h2>דף לט.</h2>
המצוה פ"ז להקב"ה, צוה הנזיר בגדול שערו, [סהמ"צ לר"מ מצוה צ"ב, רמב"ם הל' נזירות פ"א] באמרו ית' [במדבר ו' ה'] גדל פרע שער ראשו. וכתוב במכילתא [ספ"ז נשא ו' ה'] קדוש יהיה יגדל בקדושה, גדל פרע מצות עשה. ומנין בלא תעשה ת"ל לא יעבור על ראשו, ושם נאמר הא מה שנתתי מצות עשה, החופף באדמה והנותן סממנין על ראשו, ר"ל שהנזיר כשישים על ראשו דבר שימרט שערו לא יהיה אז עובר על מצות לא תעשה כי הוא לא העביר תער, ואמנם יהיה עובר על מצות עשה, והוא אמרו גדל פרע שער ראשו כפי מה שהוא עקר אצלנו ע"כ. וכונת מצוה זו שגדול השער מורה על ההכנעה והפרישות, כי ענין הנזירות הוא להשפיל גאות החמר, והסלסול בשער היא אחת מסבות גאותו, כמו שתראה באותו שבא לפני ר' שמעון הצדיק [נדרים ט' ע"ב, נזיר ד' ע"ב] יפה וטוב רואי קווצותיו תלתלים, וכשנסתכל בבואה שלו ופחז עליו יצרו ובקש לטרדו מן העולם, ואמר העבודה שאני מגלחך לשמים. ומה שאמר [נזיר ה' ע"א] שסתם נזירות שלשים יום, שהוא ההקף הקטן שבהקפים. ואפשר שבזה העולם תתחזק הכנעת החמר ושם "נזיר" נגזר מפרישות, מן וינזרו, ומנזר ר"ל מלכות, וזה אמרו כי נזר אלקיו על ראשו [במדבר שם] כי כאשר ישפיל ויכניע חמרו ימליך עליו שכלו והוא נזר אלקיו על ראשו. וכבר ידעת על הצדיקים לעולם הבא שיושבין ועטרותיהן בראשיהן [ברכות י"ז ע"א] המשיל הדעות האמתיות לעטרה בראש.
האזהרה ר"ט לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ט, הל' נזירות פ"ה הי"א] הוזהר הנזיר מלגלח, והוא אמרו ית' [במדבר ו' ה'] תער לא יעבור על ראשו והמגלח ראש הנזיר גם כן לוקה, מפני שמגלח כמתגלח, ומי שיגלח שערה אחת לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זו ככונה הקודמת שגדול השער הוא מורה הנזירות והפרישות לשם, והכנעת החמר, ולתכלית ההרחקה לוקה גם כן המגלח.
<h2>דף מב.</h2>
המצוה קס"ח. נצטוינו להמשך אחר הרוב [סהמ"צ לר"מ עשין קע"ה, רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ח, ממרים פ"א]. לשון הר"ם צווינו להמשך אחר הרוב כשתפול המחלוקת בין החכמים במשפט ממשפטי התורה כלם, וכן נמשך בדין הפרטים גם כן בדין ראובן ושמעון, על דרך משל כשיפול המחלוקת בין דייני עירם השמעון הוא חייב אם ראובן, נמשך אחר הרוב. והוא אמרו יתעלה [שמות כ"ג ב'] אחרי רבים להטות, ע"כ. מצוה זו מבוארת בעצמה שמה שיסכים בו הרוב יראה אמתי בדברים שאין בהם מופת, שהסכמת הרוב [אמתי] יותר מהסכמת היחיד. ועל פסוק זה סמכו רבותינו בעניני אסורי התורה [חולין צ"ט ע"ב, קי"א ע"א, זבחים ע"ב ע"א, וערש"י ביצה ג' ע"ב, וב"מ נ"ג ע"א וחולין צ"ח ע"ב] במין במינו שבטל מן התורה ברוב, כי הרוב יבטל המועט אחר שהוא מינו. אמנם במין שאינו מינו הלכו אחר הטעם כשיש בו ממש האסור, והוא כשיהיה כזית תוך אכילת פרס שהיא אכילה חשובה. ואחר שיש בו כזית מן האסור וטעמו הרי הוא כאלו אוכל האסור עצמו [חולין צ"ז ע"ב, צ"ח ע"א, רמב"ם פט"ו ממאכלות אסורות] מה שצריך שנבאר מאמר רבותינו [יומא פ"ד ע"ב, כתובות ט"ו ע"א] כל דפריש מרובא פריש וקבוע כמחצה על מחצה דמי. אמנם אמרם כל דפריש מרובא פריש, זה נמשך אחר כונת אחרי רבים. אמנם דין הקבוע הוא שהואיל והאסור בו מוחזק, הנה מה שיש בו מן האסור אף על פי שהוא מועט הוא מורגש וידוע כהתר, אמנם כשפירש הדבר הנה הוא במקום שאין בו חזקת איסור. ורבותינו [חולין שם] גזרו על אסור הטעמים עד ששים כפי הנודע להם שעד ששים יש בו קצת טעם מן התערובת, ובאסורים שטעמם חזק כגון המחמץ והמתבל אמר שאינו בטל [ערלה פרק ב' משנה א', רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פט"ז הלכה א'] וכל זה היה להרחקת האסורים למען לא ימשכו באכילתן. ויש דברים שהחמירו באסוריהם, אם לפי מעלתם או לחומר אסור' כגון [תרומות פ"ד מ"ז] תרומה במאה מצד מעלתה, וכלאי הכרם וערלה במאתים לחומר אסורם. ושאסורין בהנאה לכל לפיכך כפל אסורם [ערלה שם, ירוש' שם פט"ו הי"ד והט"ז] ויין נסך ותקרובת עבודה זרה בכל שהוא [ע"ז ע"ג ע"א, רמב"ם שם ה"ו ופט"ז הכ"ח] להתרחק תכלית ההרחקה מכל ענין עבודה זרה, והדברים החשובים בעינן אין להם בטלה [ביצה ג' ע"א] כי הדברים החשובים מצד חשיבותן לא יבטלו בתוך הדבר שיתערבו בו שלא יהיה להן שם, וכן הבריה [חולין צ"ו ע"א, ושם ק' ע"א ותוס' ד"ה בריה] גם כן אינה בטילה, שכל בריה שלימה יש לה חשיבות.
<h2>דף מב:</h2>
האזהרה ר"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ח, הל' נזירות פ"ה הי"ח] הוזהר הנזיר מליטמא באהל המת. והוא אמרו [ויקרא כ"א י"א] ועל כל נפשות מת לא יבא, ובבאור אמ' בגמרא נזירות [מ"ב ע"ב] קרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה. ושם נתבאר שהוא אם נכנס לאהל המת אחר שנטמא אינו לוקה אלא אחת. ושהוא כשיזדמן לו טומאה וביאה כאחת חייב שתים, כמו אם נכנס לפני החולה מסוכן באהל וישב שם עד שימות החולה ההוא, יהיה אז נטמא ובא באהל המת כאחת. אמנם אם נכנס לאהל המת כבר קדמה הטמאה לביאה, כמו שנתבאר שם כפי העקרים המונחים באהלות, ע"כ. כונת שתי אזהרות אלו לפי שהנזיר הזיר עצמו לשם, הרי הוא ככהן גדול ואין לו ליטמא לקרובים כי קרבת אלקים טוב לו.
האזהרה קס"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ז, הל' אבל פ"ג ה"ו] הוזהר כהן גדול מליכנס עם מת תחת גג אחד ואפילו מתי מצוה, ר"ל קרוביו, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א י"א] ועל כל נפשות מת לא יבא. ואם נטמא אפילו לאביו ולאמו לוקה, ע"כ. כונת אזהרה זאת מבוארת לשלמות כהן גדול וגדלתו וגדלת שמן משחת ה' עליו עזב את כל בית אביו והוא כמלאך אלקים אשר אין לו אב ואם ולא קרוב רק קרבת אלקים. אמנם מה שבאה הקבלה [נזיר מ"ז ע"א וש"נ] שמטמא הוא למת מצוה כאשר אין לו קוברים, כל זה לכבוד הבריות שלא יניח אדם כמוהו להיות מוטל בבזיון וכדי שלא יתעפש האויר, גם כן כי אפשר שיגיע לו רושם מזה לזכות חמרו. וגם בארנו מזה במצוה ק"ז.
<h2>דף מה.</h2>
המצוה פ"ח להקב"ה. צוה הנזיר לגלח ראשו והבאת קרבנותיו בעת השלימו ימי נדרו והנזירות [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג, רמב"ם הלכות נזירות פ"ח] ולשון ספרא [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלוים, אמנם תגלחת הלוים היתה במדבר [במדבר ח' ז] ואינה נוהגת לדורות ותגלחת מצורע ונזיר נוהגת לדורות, ומבואר הוא שיש לנזיר שתי תגלחות, תגלחת טומאה, והוא אומרו ית' [שם ו' ט'] וכי ימות מת עליו וגו' ותגלחת טהרה והוא אמרו ית' [שם י"ג] ביום מלאת נזרו וגו', ואין ראוי למנות אלו שתי ההגלחות בשתי מצות, כי תגלחת טומאה, היא מתלמוד מצות נזירות, כי מצות עשה שלו הוא שיגדל פרע בקדושה כמו שבארנו, ופירש הכתוב זה ואמר אם נטמא בימי הנזירות יגלח ויביא קרבן, ואז ישוב ויגדל פרע בקדושה כבתחלה מדת ימי הנזירות אשר יחייב לנפשו, כמו שיש גם במצורע שתי תגלחות והיא מצוה אחת כמו שאני עתיד לבאר במקומו [מ"ע לר"מ קי"א] ע"כ. ומצות התגלחת כשנטמא זה מבואר במה שכתבנו [מצוה פ"ז] שגדול פרע צריך שיהיה בקדושה ובטהרה אמנם גלוח הטהרה הוא למעלת הנזירות ולהבדיל ימי הנזירות לשאר הימים.
המצוה ק"ו. [סהמ"צ עשין קי"א, רמב"ם טומאת צרעת פי"א] לשון הר"ם צוה המצורע בגלוח והוא הטהר[ה] השניה לו כמו שנתבאר בסוף נגעים [פי"ד] והוא אמרו ית' [ויקרא י"ד ט'] והיה ביום השלישי [צ"ל השביעי] יגלח וגו'. וכבר קדם לנו [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ג] אמרם [תו"כ מצורע פ"ב ה"ו] שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה הנזיר והמצורע והלויים. וכ[א]ן אבאר לך מה הסבה במנותנו תגלחת מצורע מצוה בפני עצמה, והבאת קרבנות מצוה בפני עצמה [סהמ"צ לר"מ מצוה ע"ז] ולא עשינו זה בנזיר, אבל שמנו תגלחתו והבאת קרבנותיו מצוה אחת [שם מצוה צ"ג], וזה שהמצורע אין הקשר לתגלחתו עם הבאת קרבנותיו, והתכלית העולה מתגלחתו זולת התכלית העולה מהבאת קרבנותיו, וזה שהמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו. ובששי מנזירות [נזיר מ"ד ע"ב] אמר מה בין נזירות למצורע אלא שזה טהרתו תלויה בימיו כלומר הנזיר, והמצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, וכשיגלח המצורע ותשלם תגלחתו השניה יטהר מליטמא כשרץ [ונשמט כאן מחה"ד, כמו שהתבאר בסוף נגעים וישאר מחוסר כפורים עד שיביא קרבנותיו כשאר מחוסר כפורים כמו שהתבאר שם והיה תכלית תגלחתו שהוא טהור מלטמא כשרץ] הן הביא קרבנותיו או לא הביא, ותכלית הבאת קרבנותיו ישלים כפרתו כשאר מחוסרי כפרה ר"ל זב וזבה ויולדת. וכבר קדם לנו [סהמ"צ שם עשין ע"ה] אמרם ז"ל [כריתות ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה הם, ושם נתבאר שהנזיר אינו מחוסר כפרה, אבל המעשה ההוא שכללו ר"ל תגלחת והבאת קרבנותיו יתיר לו שתיית היין, ולא יספיק מהם דבר בלתי דבר, אך תגלחת נקשרת בקרבן והקרבן נקשר בתגלחת, ובכללם תעלה התכלית האחת והוא שיותרו לו הדברים שהיו נמנעים ואסורים עליו בימי הנזירות. ובששי מנזירות [נזיר מ"ו ע"א] אמרו גלח על הזבח ונמצא פסול תגלחתו פסולה וזבחיו לא יעלו לו. הנה נתבאר לך שהתגלחת היא מתנאי הזבח והזבח מתנאיה. ובתוספתא [בתוספתא לא מצינו והובאה בנזיר ט"ו ע"א] התבאר ג"כ שנזיר שכלו ימיו אסור לגלח ולשתות יין וליטמא למתים עד שיעשה המעשה ההוא כלו. והוא שיגלח פתח אהל מועד, וישליך שערו תחת הדוד ויקריב קרבנותיו כמו שבא בכתוב. ואתה תמצאם שקורין הבאת הקרבנות תגלחת, ובבאור אמרו במשנה [נזיר י"א ע"ב] הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, רוצה בזה שיביא קרבנות נזיר. הנה נתבאר לך שתגלחת תפול עליה הבאת הקרבן והעולה בזה היותה חלק ממנה כמו שבארנו, ובכללם יסתלק משפט הנזירות וישתה הנזיר יין אם כן הוא מתלמוד המצוה כמו שבארנו במה שקדם ע"כ. וענין תגלחת המצורע, לפי שכל מותר שבו הוא מעופש לכך צריך שיתגלח, ואחר שיתגלח נטהר במקצתו שאינו מטמא כשרץ, והכונה בזה מבוארת. אמנם עדיין הוא מחוסר כפרה, שאין הכפרה אלא בהבאת קרבנותיו, וענין הקרבנות וטהרתו בעץ ארז ואזוב ושני תולעת ושתי צפרים נתנו רבותינו קצת טעם, באמרם [ערכין ט"ז ע"ב] הוא עשה מעשה פטיט לפיכך יביא קרבנו פטיט. וזה להעיר כי מי שלא ישמר בדבורו הנה הדבור בו אינו אלא כצפצוף העופות. אמנם היות האחת משולחת באר בו הא"ע [לויקרא ט"ז ח', ועי' רמב"ן ויקרא י"ד ד'] טעם כטעם שעיר המשתלח, שהכונה בו למחות רושם החולי או החטא ולהשכיחו. ואפשר שלזאת הכונה גם כן היה שוחט הברורה [תו"כ מצורע פ"א ה"ב] וקוברה לפניו [נגעים פי"ד מ"א]. ויש מי שאמר ששתי צפרים אחד רמז לנפש החיונית ואחד רמז לנפש המשכלת, והיה הברורה להורות כליון הגוף, והאחד היה משלח רמז לנפש המשכלת אשר תשוב לאלקים. אמנם עץ ארז ואזוב כבר רמזו בו רבותינו טעם באמרם [תנחומא מצורע ג'] מפני שנתגאה כארז ישפיל עצמו כאזוב. וברבה רבתי פרשה ז' וידבר על העצים [מלכים א' ה' י"ג] זה חם וזה קר, ד"א מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר. אמר מפני מה מצורע מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, אלא רמז על אדם שמגביה עצמו כארז לוקה בצרעת וכיון שמשפיל עצמו כאזוב מתרפא באזוב. וענין תולעת שני יש מי שבאר [רש"י ויקרא י"ד ד', החינוך מצוה קע"ג] זה לפי הוראת הלשון שיחשוב עצמו כתולעת ולא איש. ויראה לי, כי שני תולעת מורכב מן הצבע שמורה הגבהות ומשם "תולע" שמורה שפלות, והוא כעץ ארז ואזוב. או אפשר שכל הוראתו לפי הצבע. אמנם מה שבאה הקבלה האמתית [רמב"ם פי"א מטומאת צרעת ה"א וכסף משנה שם] שהיה מביא מזרק חרס וכו' ונותן לתוכו רביעית מים חיים וממצה לתוכו דם השחוטה, ואחר כך לוקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. אפשר שמזרק חרס רומז על החמר ורביעית מים על הנפש המשכלת ודם השחוטה שבתוכו על החיונית ועץ ארז ואזוב ושני תולעת לכונה שכתבנו.
<h2>דף מח.</h2>
האזהרה קס"ו לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ו, הל' אבל פ"ג ה"א] הוזהר כהן הדיוט מלטמא לשאר מתים כי אם לקרובים המבוארים בכתוב, והוא אמרו ית' [ויקרא כ"א א'] לנפש לא יטמא בעמיו, והעובר על אזהרה זו ונטמא חייב מלקות, ואזהרה זו לא תתחייב לנשים. באתנו הקבלה [תו"כ ריש פ' אמור, קדושין ל"ה ע"ב, סוטה כ"ג ע"ב] בני אהרון ולא בנות אהרון, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת למעלת הכהנה ולטהרת גופם ונפשם, כמבואר במצוה ק"ז.
(המצוה) [האזהרה] קס"ח לר"ם [סהמ"צ ל"ת קס"ח, הל' אבל פ"ג ה"ו] הוזהר כהן גדול מליטמא למת באיזה צד שיהיה מן הטומאה בין בנגיעה בין במשא. והוא אמרו [ויקרא כ"א י"א] לאביו ולאמו לא יטמא. ואולי תחשוב שזאת האזהרה עם הקודמת ענין אחד בעצמו ושאמרו לאביו ולאמו לא יטמא תוספת באור, אין הענין כן אלא הן שני לאוין לא יבא ולא יטמא. ולשון סיפרא [תו"כ אמור פרשה ב' ה"ד] חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, וכן חייבו בכהן הדיוט בדין גזרה שוה אמר כמו שכהן גדול שנאסרה עליו נפש מת מתחייב בלא יבא ובלא יטמא כן כהן הדיוט אחר שנאסר עליו ליטמא בנפש מת חייב בלא יבא. אבל לא מנינו אותו מפני הסבה שבארנו בעקר השני. ואמנם מנינו אלו השני לאוין להיותם שני כתובים לא יבא ולא יטמא. וענין לא יבא זולת ענין לא יטמא מפני שבארו מקבלי הפי' ואמר חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא, ע"כ. כונת אזהרה זו מבוארת בעצמה וידוע כי הכהן כמלאך ה', וכאלו אין לו חלק בתחתונים שהם גופים מתים, ואין בתחתונים חי גמור רק האדם מצד שכלו, ומותר חמר האדם בהפרד ממנו הרוח מן הבהמה אין, ואין לכהן עוד מבוא עמו.
<h2>דף מט:</h2>
האזהרה ר"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ר"ז, הל' נזירות פ"ה הט"ו, ועי' השגות הראב"ד] הוזהר הנזיר מליטמא למתים, שנאמר [במדבר ו' ז'] לאביו ולאמו לא יטמא, ואם נטמא בטמא מת בין בטמאות שמגלח עליהן בין שאינו מגלח עליהן לוקה.
<h2>דף נב.</h2>
המצוה צ' דין טומאת שמונה שרצים [סהמ"צ לר"מ עשין צ"ז, ויקרא י"א כ"ט, רמב"ם שאר אבות הטומאות הלכה א'] כבר בארנו [מצוה פ"ט] הכונה בטומאת השרצים היותם נמאסים לזוהמתן ועפושן. ואפשר שלזאת הכונה אמרו רבותינו [שבת פ"ב ע"ב] עבודה זרה מטמאה כשרץ. וכבר ידעת שהם קראו [ע"ז ל"ב ע"ב] תקרובת ע"ז זבחי מתים. וכן ידעת שגזרו טומאה על ארץ העמים [שבת י"ד ע"ב] להיות שוכניה טמאים מצד אכלם הדברים הטמאים כמו שאומר [ישעיה ס"ו י"ז] אוכלי בשר החזיר השקץ וגו'.
<h2>דף נו:</h2>
האזהרה ע"ז לר"ם [סהמ"צ ל"ת ע"ז, ביאת המקדש פ"ג ה"ב] הוזהר כל טמא ליכנס לכלל המקדש, אשר כיוצא בו לדורות כלל העזרה משער נקנור ולפנים שהוא התחלת עזרת ישראל. והוא אמרו ית' [במדבר ה' ג'] ולא יטמאו את מחניהם. רוצה בו מפני שכינה. ובגמרא (מדות) [מכות] אמרו [י"ד ע"ב] הבא אל המקדש טמא כתוב ענש וכתוב אזהרה, ענש את מקדש ה' טמא ונכרתה [במדבר י"ט י"ג], אזהרה ולא יטמאו את מחניהם. ובמכילתא [ספ"ז במדבר ה' ב'] אמרו צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה, ומניין בלא תעשה אמר קרא ולא יטמאו מחניהם. וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו ית' ביולדת [ויקרא י"ב ד'] ואל המקדש לא תבא. ובספרי [תו"כ תזריע פ"ד ה"א] אמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו [ויקרא ט"ו ל"א] שומעני בין מתוכו בין מאחריו ר"ל מי שיגע במקדש [מאחריו] והוא טמא יהא חייב ת"ל ביולדת ואל המקדש לא תבא. ושם נתבאר שמשפט היולדת ומשפט שאר הטמאים שוין בזה. ובסיפרא גם כן אמר [תו"כ אחרי מות פ"ו הי"ג] באמרו ית' [ויקרא י"ז ט"ז] אם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, הא כיצד על רחיצת גופו ענוש כרת ולא על כבוס בגדים בארבעים, ומניין שאין מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש כו'. הנה התבאר שהעובר על אזהרה זו אם היה מזיד חייב כרת ואם היה שוגג קרבן עולה ויורד, ע"כ. כבר באר הר"ם [מצוה ע"ו] שנאסרו הטמאים ליכנס במקדש כדי למעט ההליכה בו, ואנחנו בארנו שענין הטומאה ואסור הטמאים להכנס במקדש הוא מפני העפוש וההפסד ואין ראוי ליכנס למקום המקדש אלא הנקי והטהור, עם הכונה גם כן שהטומאה יהא מצד החמר, והבא אל הקדש צריך שיהיה כמלאך אלקים משולל מן הדברים החמריים. ויש לכונתנו קצת ראיה שבא בטמא הנכנס למקדש ענש חמור ובשגגתו קרבן כמו שבא בעברות החמורות. וכן יש קצת ראיה על זה שאמר שאם לא רחץ גופו ענוש כרת ואם לא כבס בגדיו בארבעים, כי רחיצת הגוף צריך לנקות גופו כדי לעורר על טהרת הנפש.
<h2>דף נח:</h2>
האזהרה מ"ד לר"ם [סהמ"צ ל"ת מ"ד, הל' ע"ז פי"ב ה"ז] הוזהרנו מלגלח הזקן, והוא חמשה חלקים, הלחי העליון [מצד ימין] והלחי התחתון מצד שמאל ושבלת הזקן. ובאה האזהרה בהן בזה הלשון [ויקרא י"ט כ"ז] לא תשחית את פאת זקנך. ר"ל שלא תגלח ואפילו פאה אחת מכל הזקן. ובא הפי' שהן חמש פאות כמו שחלקנו. והוא שחייב חמש מלקיות כשיגלח הכל ואפילו גלחן בבת אחת. ולשון המשנה [מכות פ"ג מ"ב] על הזקן חמשה שתים מכאן ושתים מכאן ואחד מלמטן. ר' אליעזר אומר אם נטלן כלן כאחד אינו חייב אלא אחת. ואמר בתלמוד [מכות כ"א ע"א] אלמא קסבר ר' אליעזר אחת היא. וזו אם כן ראיה מבוארת שתנא קמא יאמין שהם חמשה לאוין. וזה גם כן היה רוב כומרי עבודה זרה שהוא כמו שהוא היום מפורסם מנוי כומרי ארץ אדום שהם מגלחים זקנם. ואשר חייב שלא תמנה בחמש מצות היות האזהרה עליה בלאו אחד כפי מה שבארנו, במצוה שלפניה, ע"כ. כונת שתי אזהרות אלו מבוארות בלשון הר"ם, ואעפ"י שיש הערה אחרת בגלוח והשחתת הפאות. שפאה הוא מיוחד לראש הדבר שהוא לו פאה. ובאו מצות אלו בראש ובפנים לכונה זו ובראש המוח שבו חדרי השכל, וקרוב לדבר זה שמעתי מקצת המבארים. אמנם דעת הר"ם נראה לפי שאינו נוהג בנשים, וכן כתב אחד מבעלי העיון שהיתה מצוה זו לאנשים ולא לנשים לפי שזה היה מיוחד לכומרי עבודה זרה שהיו אנשים ולא נשים.
<h2>דף נט.</h2>
האזהרה ל"ט [סהמ"צ לר"מ ל"ת ל"ט, רמב"ם ע"ז פי"ב ה"י] לא יהיה כלי גבר על אשה [דברים כ"ב ה']. האזהרה מ' לא ילבש גבר שמלת אשה [סהמ"צ לר"מ ל"ת מ', רמב"ם שם]. לשון ספרי [דברים פיס' רכ"ו] וכי בא הכתוב ללמדנו שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה בצבעונין, ת"ל תועבה דבר המביא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה כדרך שהאיש לובש ותלך לבין האנשים, והאיש לא יתכסה בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים. ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה מניין. ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה האיש שלא יתכסה בתכשיטי נשים מנין ת"ל לא ילבש גבר שמלת אשה. בכלל אזהרה זו גם כן לפי מה שבאה הקבלה [נזיר נ"ט ע"א] שאסור לאיש לתקן כתקוני הנשים והוא שלא יעביר שער בית השחי ובית הערוה, או שילקט שערות לבנות מתוך שחורות או שיצבע שערו [מכות כ' ע"ב]. זה הכלל כל דבר שיעשה האדם להתקשט בו בקשוטי נשים אסור מן התורה או מדברי סופרים לפי שזה יבוא להמשך אחר חומרו, והאדם לא נברא כי אם להתקשט בקשוטי האיש ירא את ה' ולהתנאות לפניו במצות. וכן כשהאשה מתקשטת בקשוטי האיש כגון בכלי מלחמה וכיוצא בו, הוא דבר המביא לידי תועבה שתרגיל לישב בין אנשים. כתב הר"ם בספר המצות [ל"ת מ'] ודע שזה מעשה, ר"ל היות הנשים מתנאות בנויי הגברים (או) או הגברים בנויי הנשים כבר יעשה להעיר הטבעים לזנות כמו שמפורסם אצל האומות. וכבר יעשה למינים מן העבודה לע"ז כמו שמבואר בספרים המונחים לזה, והרבה שיתנו בעשיית קצת הטלסמאות ויאמרו אם היה המתעסק בו איש ילבש בגדי אשה ויתנאה בזהב ופנינים וכיוצא בזה, ואם תהיה אשה תלבש שרין ותתחזיין בברזל וזהו מפורסם מאד אצל בעלי זה הענין.
